הפסיכולוג יעקב ברמץ, למד פסיכולוגיה שיקומית קלינית באוניברסיטת בר אילן ועבד ב"אברבנאל" ו"שלוותא", כותב מאמרים ונותן תמיכה באתר "הפסיכולוג לשירותך" מסביר את התופעה: "זאת לא באמת מחלה. מחלת הסטודנטים אינה דומה למחלת היאפים, אשר נפוצה בקרב היאפים ויש לה סימפטומים ייחודיים לה."
למעשה מדובר בסטודנטים לרפואה ופסיכולוגיה שחושבים שהם חולים במחלה שעליה הם לומדים. סטודנט לרפואה שלומד על מחלות לב, לפתע מתחיל לזהות בעצמו סממנים של לחץ דם גבוה ובטוח שיש לו התקף לב. סטונדט לפסיכולוגיה שלומד על מאניה דיפרסיה מגלה אצלו סימנים שהוא חולה במחלה.
יותר משזה סינדרום מאובחן, מדובר באיזה תיאור של תופעה פסיכולוגית למעשה. "את יודעת למה גברים הולכים ללמוד גיניקולוגיה?" אומר ברמץ, "כי הם יודעים שזה משהו שהם ילמדו עליו ובטוח לא יהיה להם."
אבל זאת אינה תופעה מצחיקה, אומר ברמץ ועשויה להגיע לעתים למצבים חמורים "אני זוכר בתקופת הלימודים שלי (בבר אילן, ע.מ.) מישהי למדה במסגרת השיעור פסיכופתלוגיה על סכיזופרניה וראתה שיש לה את הסימפטום הזה והזה והיא נכנסה לזה כל כך חזק ובסופו של דבר גם אישפזו אותה. אני לא יודע אם היו לה קודם בעיות נפשיות וזה היה רק קטליזטור.
"לפני כשנה למדה סטודנטית לפסיכולוגיה למבחן פסיכופתלוגיה. היא הסתגרה בחדר כדי ללמוד למבחן ופתאום התחילה לחשוב שיש לה כל מיני דברים ונכנסה ללחץ רציני, היא סבלה מחרדות מאוד קשות. בהתחלה היא פנתה לעזרת המשפחה ואף הפסיקה את הלימודים למשך כמה שבועות. אחר כך פנתה אלי, והיום היא כבר סיימה את הלימודים."
זאת רקדנית ספרדיה וזה הכ-ס שלה
אמנם זאת לא מחלה עם סימפטומים אבל זאת תופעה ידועה שכשסטודנטים לומדים על מחלות הם מרגישים על עצמם את הסימפטומים. סטודנטים שמגיעים לפסיכולוג עם חרדות מסימפטומים של מחלות כמו מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה, סרטן ושאר חולירות, יכול הפסיכולוג לאבחן מיד, אם מדובר במחלה אמיתית או מדומה. "זאת לא מחלה אלא תופעה כפי שאמרתי," מוסיף ברמץ, "זה לא כמו מישהו שלוקה במחלה ויש לזה טיפול תרופתי ספציפי. זה אדם שיש לו אוסף של סימפטומים והוא חושב שיש לו סרטן או מחלת לב ואז אני שואל מה אתה לומד. יש דוגמה טובה: במבחן רורשך (מבחני אבחון של כתמי דיו, ע.מ.) מספיק שמישהו אמר פעם אחת שהוא רואה שלד בכתמים - זאת תוצאה שנחשבת פתלוגית, אלא אם כן מדובר בסטונדט לרפואה."
מבחני רורשך
כשהחרדות חמורות במיוחד, והסטודנט אינו מסוגל לעמוד לחיות עם החרדה, הוא מקבל טיפול תרופתי בחרדות. טיפול כזה מוריד את סף החרדה בתוך זמן קצר יחסית.
כלבים עם פרעושים וכינים
ונשאלת השאלה, למה זה קורה? למה הם לא שמו לב קודם לכן שיש להם את הסימפטומים האלה? או, אז על זה אומר ברמץ "יש אמרה מפורסמת של רופאים שיש כלבים שיש להם גם פרעושים וגם כינים. כלומר, אני אוסף כמה סינדרומים וזה לא מסתדר עם מחלה אחת, אז אולי יש גם שפעת וגם אנגינה.
"את הסימנים אפשר להבדיל כסימנים רכים שהם סימנים נלווים כמו ראיה משפטית, וסימנים חזקים שזה כמו עדות, ממצא מאוד חזק."
וסימנים רכים יש המון וחלק גדול מהם הם סימפוטים משותפים כמעט לכל המחלות: קשיי שינה או קשיי הרדמות זה יכול להיות סימפטום שמצביע על הפרעת אישיות, אבל גם על סתם תקופה לחוצה במיוחד. "אז אם הסטודנט רואה שיש לו ירידה בתאבון או הפרעת שינה," מסביר ברמץ "הוא משליך את זה על מה שהוא לומד. הוא לא רואה את המכלול. והדבר החשוב: הוא לא עושה אבחנה בין סימנים רכים לסימנים קשים.
ברגע שהוא מתחיל לפחד שאולי זה סימן שהוא חולה בסכיזופרניה הוא נלחץ והלחץ מגביר סימנים אחרים, כי אם מישהו לא נרדם טוב בלילה כי הוא חושב שאולי יש לו סכיזופרניה אז הוא ישן פחות טוב וכן הלאה."
דוקטור אני רק שאלה
ר' רוצה ללמוד רפואה ואחרי שקראה על התופעה, היא כבר לא משוכנעת שכדאי לה, והיא שואלת בפוסט את הפסיכולוג ברמץ: "קראתי מה שכתבת לד' לגבי עניין 'מחלת הסטודנטים' בהקשר הבעיה של ד'. אז רציתי לשאול שאלה - אני בחורה צעירה ועומדת ללמוד לתואר בתחום הרפואה ואני די חוששת ממה שכינית 'מחלת הסטודנטים'. אני הולכת להיתקל בהרבה חומר רפואי על מחלות ועל שאר מרעין בישין ואני קצת פוחדת לפתח לי מצב בו אני אלביש על עצמי כל מחלה. יש לך אולי טריק למנוע את דפוס המחשבה המטריד הזה"?
כמו בכל דבר, עצם המודעות לעניין, היא כבר צעד אחד קדימה. ברגע שסטודנטים שמתחילים לימודי רפואה או פסיכולוגיה מודעים ל'מחלה' שעלולה ליפול עליהם, שבעצם היא לא מחלה, אלא רק סימפטומים של מחלה, שהם לא סימפטומים, שהם לא מחלה ש - בקיצור, אם כואב לכם עכשיו הראש - אתם לא חולים, זה סימפטום מדומה. אז אם אתם מבינים את זה, שזה עשוי לקרות וזה רק בראש שלכם, אז מצבכם כבר טוב יותר.
"זה תלוי איך אתה מנהל את החרדות שלך," אומר ברמץ "אם אתה מנהל אותן או מתנהל על ידיהן," והוא מוסיף "כמו בשירה של לאה גולדברג, ימים לבנים, שם הפסיקה האם לשיר שיר ערש לתינוקה והתינוק מרדים את עצמו ושר לעצמו. אנחנו צריכים ללמוד לשיר לעצמנו שיר ערש, להרגיע את עצמנו ולנהל את החרדות שלנו."
"לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו.
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה", לאה גודלברג, ימים לבנים
למעשה מדובר בסטודנטים לרפואה ופסיכולוגיה שחושבים שהם חולים במחלה שעליה הם לומדים. סטודנט לרפואה שלומד על מחלות לב, לפתע מתחיל לזהות בעצמו סממנים של לחץ דם גבוה ובטוח שיש לו התקף לב. סטונדט לפסיכולוגיה שלומד על מאניה דיפרסיה מגלה אצלו סימנים שהוא חולה במחלה.
יותר משזה סינדרום מאובחן, מדובר באיזה תיאור של תופעה פסיכולוגית למעשה. "את יודעת למה גברים הולכים ללמוד גיניקולוגיה?" אומר ברמץ, "כי הם יודעים שזה משהו שהם ילמדו עליו ובטוח לא יהיה להם."
אבל זאת אינה תופעה מצחיקה, אומר ברמץ ועשויה להגיע לעתים למצבים חמורים "אני זוכר בתקופת הלימודים שלי (בבר אילן, ע.מ.) מישהי למדה במסגרת השיעור פסיכופתלוגיה על סכיזופרניה וראתה שיש לה את הסימפטום הזה והזה והיא נכנסה לזה כל כך חזק ובסופו של דבר גם אישפזו אותה. אני לא יודע אם היו לה קודם בעיות נפשיות וזה היה רק קטליזטור.
"לפני כשנה למדה סטודנטית לפסיכולוגיה למבחן פסיכופתלוגיה. היא הסתגרה בחדר כדי ללמוד למבחן ופתאום התחילה לחשוב שיש לה כל מיני דברים ונכנסה ללחץ רציני, היא סבלה מחרדות מאוד קשות. בהתחלה היא פנתה לעזרת המשפחה ואף הפסיקה את הלימודים למשך כמה שבועות. אחר כך פנתה אלי, והיום היא כבר סיימה את הלימודים."
זאת רקדנית ספרדיה וזה הכ-ס שלה
אמנם זאת לא מחלה עם סימפטומים אבל זאת תופעה ידועה שכשסטודנטים לומדים על מחלות הם מרגישים על עצמם את הסימפטומים. סטודנטים שמגיעים לפסיכולוג עם חרדות מסימפטומים של מחלות כמו מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה, סרטן ושאר חולירות, יכול הפסיכולוג לאבחן מיד, אם מדובר במחלה אמיתית או מדומה. "זאת לא מחלה אלא תופעה כפי שאמרתי," מוסיף ברמץ, "זה לא כמו מישהו שלוקה במחלה ויש לזה טיפול תרופתי ספציפי. זה אדם שיש לו אוסף של סימפטומים והוא חושב שיש לו סרטן או מחלת לב ואז אני שואל מה אתה לומד. יש דוגמה טובה: במבחן רורשך (מבחני אבחון של כתמי דיו, ע.מ.) מספיק שמישהו אמר פעם אחת שהוא רואה שלד בכתמים - זאת תוצאה שנחשבת פתלוגית, אלא אם כן מדובר בסטונדט לרפואה."
מבחני רורשך
כשהחרדות חמורות במיוחד, והסטודנט אינו מסוגל לעמוד לחיות עם החרדה, הוא מקבל טיפול תרופתי בחרדות. טיפול כזה מוריד את סף החרדה בתוך זמן קצר יחסית.
כלבים עם פרעושים וכינים
ונשאלת השאלה, למה זה קורה? למה הם לא שמו לב קודם לכן שיש להם את הסימפטומים האלה? או, אז על זה אומר ברמץ "יש אמרה מפורסמת של רופאים שיש כלבים שיש להם גם פרעושים וגם כינים. כלומר, אני אוסף כמה סינדרומים וזה לא מסתדר עם מחלה אחת, אז אולי יש גם שפעת וגם אנגינה.
"את הסימנים אפשר להבדיל כסימנים רכים שהם סימנים נלווים כמו ראיה משפטית, וסימנים חזקים שזה כמו עדות, ממצא מאוד חזק."
וסימנים רכים יש המון וחלק גדול מהם הם סימפוטים משותפים כמעט לכל המחלות: קשיי שינה או קשיי הרדמות זה יכול להיות סימפטום שמצביע על הפרעת אישיות, אבל גם על סתם תקופה לחוצה במיוחד. "אז אם הסטודנט רואה שיש לו ירידה בתאבון או הפרעת שינה," מסביר ברמץ "הוא משליך את זה על מה שהוא לומד. הוא לא רואה את המכלול. והדבר החשוב: הוא לא עושה אבחנה בין סימנים רכים לסימנים קשים.
ברגע שהוא מתחיל לפחד שאולי זה סימן שהוא חולה בסכיזופרניה הוא נלחץ והלחץ מגביר סימנים אחרים, כי אם מישהו לא נרדם טוב בלילה כי הוא חושב שאולי יש לו סכיזופרניה אז הוא ישן פחות טוב וכן הלאה."
דוקטור אני רק שאלה
ר' רוצה ללמוד רפואה ואחרי שקראה על התופעה, היא כבר לא משוכנעת שכדאי לה, והיא שואלת בפוסט את הפסיכולוג ברמץ: "קראתי מה שכתבת לד' לגבי עניין 'מחלת הסטודנטים' בהקשר הבעיה של ד'. אז רציתי לשאול שאלה - אני בחורה צעירה ועומדת ללמוד לתואר בתחום הרפואה ואני די חוששת ממה שכינית 'מחלת הסטודנטים'. אני הולכת להיתקל בהרבה חומר רפואי על מחלות ועל שאר מרעין בישין ואני קצת פוחדת לפתח לי מצב בו אני אלביש על עצמי כל מחלה. יש לך אולי טריק למנוע את דפוס המחשבה המטריד הזה"?
כמו בכל דבר, עצם המודעות לעניין, היא כבר צעד אחד קדימה. ברגע שסטודנטים שמתחילים לימודי רפואה או פסיכולוגיה מודעים ל'מחלה' שעלולה ליפול עליהם, שבעצם היא לא מחלה, אלא רק סימפטומים של מחלה, שהם לא סימפטומים, שהם לא מחלה ש - בקיצור, אם כואב לכם עכשיו הראש - אתם לא חולים, זה סימפטום מדומה. אז אם אתם מבינים את זה, שזה עשוי לקרות וזה רק בראש שלכם, אז מצבכם כבר טוב יותר.
"זה תלוי איך אתה מנהל את החרדות שלך," אומר ברמץ "אם אתה מנהל אותן או מתנהל על ידיהן," והוא מוסיף "כמו בשירה של לאה גולדברג, ימים לבנים, שם הפסיקה האם לשיר שיר ערש לתינוקה והתינוק מרדים את עצמו ושר לעצמו. אנחנו צריכים ללמוד לשיר לעצמנו שיר ערש, להרגיע את עצמנו ולנהל את החרדות שלנו."
"לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו.
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה", לאה גודלברג, ימים לבנים
